בעל הייסורים

חתונת בנו של הרב זאב ארנסטר היתה אירוע של ממש בחסידות ויז'ניץ, מן הגדולות שבחצרות החסידיות בישראל ובעולם. הרב ארנסטר, ראש הישיבה של החצר בבני ברק, הוא היחיד מבין חתניו של האדמו"ר מויז'ניץ שאיננו אדמו"ר בעצמו, ומכאן רום מעלתו. בחתונת הענק הסתופפו כל נגידי ושועי החצר, יחד עם בני משפחת המלוכה. רק אורח חד עין יכול היה לשים לב לאיש היושב אצל אחד השולחנות, מושפל ומבוזה עד עפר, סלטים שהושלכו לעברו מטפטפים על פניו ועל זקנו.

בשבת האחרונה הוכתר האיש ההוא ברוב עם והדר כמנהיגם הבלתי מעורער של אלפי בני אדם.

***

סיפורו המדהים של רבי ישראל הגר, החל משבוע שעבר - האדמו"ר מויז'ניץ, מתחיל למעשה בעשור החמישי לחייו, בשנת תשמ"ד. בצעד חריג ויוצא דופן מחליט אביו - האדמו"ר דאז, רבי משה יהושע הגר - להרחיק באחת משיכון ויז'ניץ וממוסדותיה את בנו בכורו ומי שנחשב ליורשו המובהק. הסיבה להרחקה היתה ונותרה עלומה. היו שדיברו על הסתבכויות כלכליות של הבן, שלווה כספים רבים לטובת מפעלי הצדקה שלו, התקשה להחזירם והכניס את אביו האדמו"ר לברוך כספי. אחרים דברו על מהלך שיזמה אמו, הרבנית מויז'ניץ, כתוצאה מיחסיה העכורים עם אשתו-כלתה מחד, ונטיית לבה לצד בנה הצעיר, מנחם מנדל, מאידך.

כך או כך, הגזירה יצאה מאת המלך, ור' ישראל, יורש העצר עד לאותו רגע, נזרק באישון ליל מביתו ומכל תפקידיו. במקביל, החל האדמו"ר להאציל עוד ועוד סמכויות על בנו הצעיר, שנתמנה לרב ואב בית הדין של שיכון ויז'ניץ ודרכו למלוכה הפכה סלולה.

ר' ישראל החל לנוד ולנוע בבני ברק כקין. לא רק שלא הורשה להתקרב לקריית החסידות ולבית מדרשה, אלא אף הפך מטרה מועדפת לחיציהם של אי אלו פוחזים וריקים מחסידי אביו, שארבו לו ומיררו את חייו בכל הזדמנות שנקרתה בפניהם. מי שנולד וגדל כנסיך עבר השפלות נוראיות שאוזן תצילנה לשמען. קראו לו בשמות גנאי בבתי הכנסת, זרקו עליו ביצים ברחובה של עיר, גנבו שוב ושוב את מגבעתו וקפוטתו במקווה, נידו את משפחתו וניסו לפגוע גם בשידוכי ילדיו. ככה ייעשה לאיש אשר הרב'ה אינו חפץ עוד ביקרו. בצר לו ניסה ר' ישראל לסלול נתיבה חזרה אל לב אביו, אך נכשל פעם אחר פעם. באחד ממפחי הנפש הגדולים שידע המתין לו ללא ידיעתו במקום הנופש שלו בשווייץ. משנכנס האדמו"ר אל החדר והבחין בבנו - סב על עקביו ויצא, מותיר את האחרון המום ומרוסק.

השנים הלכו ונקפו, ור' ישראל פתח לעצמו בית מדרש קטן ברחוב רש"י, בתוך מעין מרתף מתחת לבית חב"ד. בן האדמו"ר, מי שבעבר הלא רחוק סרו אלפים למרותו, היה מקושש לו עשירי למנין בימות החול, ובשבת היה עורך "באטע" ("שולחן") לכשני תריסרי חסידים. את מי מחסידיו שהעז למתוח ביקורת על אביו האדמו"ר היסה באחת. בחסיד אחד שניסה לחמוד לצון על אמו, הרבנית מויז'ניץ, לאחר פטירתה, גער קשות. "אם לא נזדמן לי לכבדה בחייה, הנח לי לכל הפחות לכבדה אחרי מותה", ביקש ממנו.

גלותו של ר' ישראל התארכה לכדי משך זמן בלתי נתפס: שמונה עשרה שנים ארוכות של ייסורי גוף ונפש קשים כצור. בינתיים, בשנת תשנ"ג, הלכה הרבנית לעולמה, והרבי, בעצת חסידיו, התחתן בשנית. הרחק מעין החסידים ובצוותא עם בכיר נגידי החסידות, יהודי בעל ממון מלונדון, החלה המלכה החדשה לרקום את הפיכת החצר השניה בממלכת ויז'ניץ.

האות הראשון ניתן לאחר פציעתו של ר' ישראל בתאונת דרכים קשה, שדומה כי גדשה את סאת ייסוריו. לתדהמת אלפי חסידיו הגיע האדמו"ר לבקר את בנו על מיטת חוליו לאחר שנים ארוכות של נתק מוחלט. "ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאותיי", פנה ר' ישראל בבכי לאביו, שחיבקו ונשקו על ראשו. הופעתו השניה של האב בבית בנו, הפעם לרגל סעודת ההודיה שערך האחרון לאחר החלמתו, כבר סללה רשמית את הדרך להפיכה. בשנת תשס"ב הוחזר ר' ישראל רשמית לחצר החסידות ולתפקידיו המקוריים כמעט באותה פתאומיות בה סולק ממנה. ר' מנחם מנדל, האח הצעיר, שראה בכיליון עיניים את מלכותו הקרבה הולכת וחומקת ממנו, עוד ניסה לשנות את רוע הגזירה, אולם ר' ישראל כבר נישא על גלי האהבה וההערצה של מרבית חסידי אביו, אשר במשך כל תקופת הגלות לא העזו להמרות בגלוי את פי מלכם וכאבו את סילוקו בלבם פנימה.

בשנים האחרונות, בשל מחלת אביו, כבר היה ר' ישראל המוציא והמביא בחסידות הענק ובמוסדותיה (אחיו הצעיר, שסירב להשלים עם אובדן מלכותו, פתח לעצמו מוסדות משלו) אולם רק בשבת האחרונה, בשבתו לראשונה על כסא האדמו"ר, פנה בבכיה אל אלפי החסידים שהתקבצו ובאו מהארץ ומהעולם לרגל הכתרתו, ואמר: "לדאבון לבי מה' יצא הדבר שנגזר עלי לשבת כעת על מקומו של אבי. יודע צדיק נפש בהמתו, שאיני ראוי לזה כלל וכלל. אבי הקדוש העביר את שנותיו בקדושה ובטהרה והתמדה בתורה, ואני יודע איך העברתי את שנות נעוריי. רחוק אני ממנו ומכל אבותיי הקדושים מרחק רב, כרחוק מזרח ממערב.

ומצד האמת איני ראוי שיקראו לי רבי, והייתי מבקש מהציבור שלא יקראו לי רבי, אבל זו גזירת הקהל. ובכל אופן, ברצוני לבקש מאוד מכל הציבור, הגם שאני יודע שאי אפשר לי להסתתר מזה, וקוראים לי "רבי" אף שאיני ראוי לכך, אולם לא לכתוב או לקרוא לי במילים "כבוד קדושת". אני מכיר את עצמי, ואיני רוצה שיקראו לי "כבוד קדושת". לדאבוני, רחוק אני מאוד מכך.

ועוד מכיר אני את עצמי ויודע את קוטן ערכי, שאיני יודע ואיני ראוי לקרוא קוויטלאך (פתקי בקשה), אבל הציבור בא ונותן קוויטלאך, אזי עלי לקבל את זה אף שאיני ראוי לזה, ואי"ה את כל הקוויטלאך אקח איתי לציון הקדוש של אבי, והוא בוודאי יפעל לכם ישועה כפי שעשה כך בחייו".

***

ברכת שמים על ראשך, רבי ישראל בן משה יהושע הגר, כ"ק אדמו"ר מויז'ניץ, בשבתך על כס המלוכה, וברכת מזל טוב לאלפי חסידיך, התולים בך את יהבם ותקוותם ולא בכדי, באשר שמים וארץ מעידים עליך כי לעולם לא תהדר פני דל ולא תשיב מר-נפש ריקם. ונאמן הוא בעל הייסורים להיות דורש טוב לכל חסידיו. "ימים על ימי מלך תוסיף, שנותיו כמו דור ודור".